הורות בזמן לחימה ומשבר בטחוני

בימים אלו אנו נדרשים לתפקוד יוצא מגדר הרגיל דווקא כשאנו מתוחים ולחוצים במיוחד. חלקנו חשים מוצפים, וחווים חלק מן התסמינים הנפוצים של חרדה, המפריעים להתנהל בחיי היומיום. תסמינים אלו עשויים לכלול דאגה בלתי פוסקת, אי שקט, קושי להירדם או שינה מופרעת, קושי בריכוז, או דופק מואץ.

הנה כמה אתגרים איתם הורים וילדים מתמודדים בימים אלו. אנו תקווה כי המענה הניתן כאן יסייע לכם ולילדיכם לצלוח את הימים הקרובים וליצור אווירה רגועה ובטוחה בבית, על אף הרוחות הסוערות בחוץ.

אחרי כל התקופה הזו שהיינו חודשים על חודשים בבית, אין לי את המשאבים לאסוף את עצמי ולתפקד כהורה כמו שצריך

קודם כל- תחושה זו היא לגיטימית ומוצדקת. השגרה היא אחד מעוגני חיינו הבסיסיים. אנו שואפים, אפילו באופן לא מודע, לחיות במצב בו נוכל לתכנן תוכניות, לבנות סדר יום, לדעת את שנעשה היום, ואת שנעשה מחר. כאשר השגרה וסדר היום אובדים אנו מרגישים תחושות גוברות יותר של אי ודאות וחשש.

כבר מעל לשנה וחצי שאנחנו נדרשים להצליח להסתגל לשגרה שמשתנה כל הזמן. אנחנו מרגישים שהשגרה חוזרת, שאנחנו מצליחים ו״משתלטים״ ושוב משהו קורה (כניסה לבידוד, סגר נוסף, הודעה על מכר שנמצא חיובי לקורונה, מטחי רקטות ופרעות ברחובות וכו׳). פעילויות שתכננו, מפגשים שחשבנו שהפעם נצליח לקיים ודד-ליינים שחשבנו שנצליח לעמוד בהם בעבודה מבוטלים ונדחים בכל פעם מחדש. הגוף והמח שלנו נדרשים כל הזמן לחישובים מחדש, לארגון הסביבה, וזה מתסכל. ההורות, היא תפקיד משמעותי כל כך בחיינו, לגדל את היקר או היקרים לנו ביותר. יחד עם זאת, כדי לבצע את התפקיד הזה, אנחנו צריכים לגייס משאבים נפשיים וכוחות, ראשית כל עבור עצמנו. בתקופה הזו, קשה במיוחד למצוא את הכוחות, לעצמנו, ואל ילדינו. הורים רבים מרגישים בתקופה זו תחושות של התשה, עייפות וחוסר כוחות. תחושות אלה, תואמות את התקופה, ואינן מעידות חצי דבר על ההורות הכללית שלנו. חמלו על עצמכם, כפי שהייתם חומלים על חבר או חברה. זכרו, כי הילדים חווים ‘הורות מצטברת’, חוויות חיוביות המעצבות אותם לאורך השנים, נותנות להם משאבים וכוחות התמודדות גם עם חוויות שליליות ותקופות בהן ההורות שלנו זורמת פחות, ובנוסף לכך- הם בעלי חוסן טבעי משל עצמם.

כהורים, עלינו להיות סלחנים, עם עצמנו, עם ילדינו, עם הסביבה, ובעיקר להתמקד בכאן ועכשיו.

ה’עכשיו’ שלנו הוא מפחיד, לא ברור ולא ידוע. העמימות גדולה, לא ברור מה יקרה ברגע הבא, בוודאי שלא ביום הבא. אזורים רבים ברחבי הארץ מאוימים, ולוקח זמן להסתגל לשגרה שאיננו רוצים להתרגל אליה. בתוך מצב זה, חשוב להשתדל לשמור על כמה דברים קבועים שמאפשרים שגרה, בתנאים של אי ודאות ועמימות.

נסו עד כמה שניתן לתכנן זמנים שיאפשרו לכם לעבוד ולדאוג לתנאים לכך. נסו ככל שניתן לעבוד בריכוז ויעילות בזמנים שהגדרתם לעצמכם לעבודה, ובזמנים שאתם לא עובדים – אל תנסו לעבוד. בהתאם לגיל של הילדים, אפשר לנסות להסביר להם שאתם זקוקים כעת ל X זמן בלי הפרעות, ושלאחר מכן תתפנו. כדאי לנצל זמנים שהילדים עסוקים/ישנים כדי לעבוד, אבל אל תשכחו גם לתת לעצמכם זמן לנוח, או להצליח לעשות דבר מה, אשר מסייע גם לכם לחדש את כוחותיכם. הקלו על עצמכם בדברים שקשורים בניקיונות וסידור הבית, ואם אתם יכולים הקלו על עצמכם במטלות העבודה. הבחינו בין “חשוב” ו”דחוף”. דברים שהם חשובים, אך אינם דחופים, יכולים להמתין לזמנים רגועים יותר. גם נושאים דחופים – לעתים יכולים להמתין מעט. טפלו בעניינים הדורשים טיפול דחוף ואינם יכולים להידחות, ונסו להמשיך הלאה.

בכל מקרה, יש לזכור, שעל אף שכאשר אנו נמצאים בתוך תחושה של סכנה ופחד מתמשך, אנו מרגישים כי כך המצב יישאר – “עברנו את פרעה ונעבור גם את זה”. זה ייקח מספר ימים, או תקופה, אבל השגרה המוכרת, תחזור לעצמה ותהיה תחושה גדולה יותר של רגיעה, גם אם לא מוחלטת.

כל דבר מקפיץ אותי, כל הגוף שלי מתוח, כל הזמן

הגוף והמוח שלנו יודעים לזהות כשאנחנו נמצאים בסכנה. התחושה שהגוף שלנו מתוח היא התגובה הנורמלית והתקינה למצב של חירום. זוהי תגובה אבולוציונית טבעית. דמיינו צבי ששומע רחשים במעבה היער ונדרך כולו כי הוא יודע שיש שם טורף: גם אם הוא לא רואה אותו, הוא מוכן להתמודדות איתו. השרירים שלו נמתחים ומוכנים לבריחה, לחימה או קפיאה במקום.

אנחנו כבר מזמן לא חיים ביער, אבל המערכות הפיזיולוגיות שלנו מגיבות בצורה דומה. כאשר מתחילה ההסלמה במצב הביטחוני – הגוף שלנו נכנס למצב חירום ומוכן לפעולה, גם אם ברגע נתון הוא לא נדרש ללחימה (או ריצה לממ״ד). המוכנות הזו מתרגמת את מערכות גופנו לתגובות שונות. למשל, לדופק מואץ, נשימה מהירה, מתח בשרירים ולתחושה שהכל מקפיץ אותנו. בדריכות זו, יש כאמור, משהו מגן ושומר. הרי, אם תישמע אזעקה, דריכות זו יכולה לסייע לנו.
יחד עם זאת, פעמים רבות, גופנו נמצא במצב של דריכות גם כאשר אין איום ממשי. בנפשנו משפיעה על גופנו. גופנו יכול להיות במצב של דריכות, כאשר נחשוש מאיומים שונים, אשר לעתים אינם מממשיים. לאורך זמן, מצב דריכות זה מתיש את מערכות גופנו.

הקשר בין הגוף והנפש הינו הדדי. מצב אשר מלחיץ אותנו, יכול להכניס את גופנו לדריכות. אך כאשר נפעל להרגעת גופנו, אנו יכולים להשפיע גם על תחושתנו הנפשית.
על כן, במידת האפשר נסו לפרוק את המתח בשרירים על ידי פעולות כמו תנועה בבית (או בחוץ אם אפשר), מתיחות, ניעור וכו’. גם נשימות עמוקות יכולות לסייע לרגיעת הגוף והנפש. 

גם ילדיכם מרגישים ככה וניתן לעזור להם לפרוק את המתח על ידי קפיצות, ריצות, צעקות וכדומה. בהתאם לגיל אפשר לשחק תופסת בבית, לרוץ לממ״ד (לא בזמן אזעקה) ולמדוד כמה זמן לוקח לכל אחד להגיע. יהיו ילדים (וגם מבוגרים) שיתחברו יותר להרפיה – תוכלו למצוא ברשת מגוון רב של תרגילים שאפשר לעשות יחד. נסו למשל לבצע עם ילדיכם את תרגיל הפרח והנר: נאמרו לילדים כי ביד אחת אנחנו מחזיקים פרח, וביד השנייה נר. כעת, נקרב את יד “הפרח”, ונגיד: ‘הריחו את הפרח’. כאן, נדאג לכך שייקחו שאיפה עמוקה. לאחר מכן, נקרב את יד “הנר”, ונגיד: ‘כבו את הנר’. כאן, נדאג לכך שיבצעו נשיפה ארוכה. נבצע את תרגיל זה במשך כשלוש פעמים, או יותר בעת הצורך, וכך נתרגל נשימה מודעת ועמוקה, ונסייע לרגיעת הגוף והנפש.

המוח שלי לא מפסיק לעבוד, מיליון התלבטויות שמובילות לחוסר ודאות תמידי: לתת לילדים ללכת לגן שעשועים? למכולת? לחברים? להיכנס להתקלח? ואם לא אשמע את האזעקה?

התגובות של כולנו, ילדים ומבוגרים כאחד, גם אם הן נראות קשות, הן תגובות נורמליות למצב בלתי נורמלי. מעבר להבנה ומתן לגיטימציה לתחושות הפחד והדאגה, חשוב גם לנקוט צעדים על מנת לעודד את עצמנו לעבור ממצב של שיתוק וחוסר אונים למצב של פעולה ותפקוד.

קודם כל, כדי לעשות סדר בראש ולעזור לעצמנו להירגע, חשוב שנבחין בין המושגים של סכנה, פחד וחרדה. סכנה– זהו האיום הממשי והקונקרטי. פחד- זהו הרגש הנלווה אל הסכנה. חרדה– זו התחושה אשר מופיעה כשאין איום ממשי וקונקרטי.

במצב של סכנה – אנחנו צריכים לעשות פעולה (למשל, ללכת לממ”ד). במצב זה, הפחד יכול להיות חיובי, שכן הוא גורם ומסייע לנו לפעול אל מול הסכנה. כאשר חולפת הסכנה – כשאנחנו כבר במרחב המוגן, או כשאין אזעקה – אנחנו כבר לא צריכים לעשות שום פעולה בכדי להגן על עצמנו ממשית. יחד עם זאת, מכיוון שתחושות הפחד, או החרדה, עשויים להימשך, אנו יכולים לפעול אל מול הרגש, בכדי להרגיעו.

כדאי להסביר את זה גם לילדים- להזכיר להם שפחד זוהי תחושה מאד הגיונית עכשיו. אין טעם לומר “אל תפחד” או לנסות להעלים את הפחד, אלא ללמוד להתמודד איתו, שהרי, מי שאמיץ הוא לא זה שאין לו פחד, אלא זה שיש לו פחד והוא מתמודד איתו.

לכלים נוספים להתמודדות כהורים עם פחדים וחרדות אצל ילדים, לחצו כאן.

כשאנחנו מרגישים מוצפים רגשית, פיזית ומנטלית, הנה כמה דברים שאפשר לעשות:

• קודם כל לעצור, ולזהות שזה מה שקורה.
• לנסות להרגיע את הגוף – אם על ידי הרפיה של השרירים ו/או שתיים שלוש נשימות עמוקות. כך, הגוף ישדר למוח שאין כרגע סכנה.
• לאחר מכן, נוכל להגיד לעצמנו מילים נכונות שיעזרו להירגע – למשל, אני עכשיו במרחב מוגן, אני בטוחה.
  אפשר לחשוב מה עוד יעזור לנו להתמודד. יש לנו, בני האדם, דפוסים שונים של התמודדות. לחלקנו, תעזור האמונה והדת. אחרים, יעזרו בספורט כשגרת חיים. גם דמויות משמעותיות בחיינו, הקהילה שבה אנחנו חיים, הינם משאבי חוסן. לעתים, אנחנו מוצאים מספר גורמים המסייעים לנו, בהתאם למקרה או לתקופה.
• אחד הדברים אשר יכולים לסייע בתקופה של דחק ומשבר, הינו יצירת משמעות. כך, אנו יכולים לבקר שכן שלנו שהינו אדם בודד, להכין עוגה לקשיש, או להזמין לביתנו חבר אשר משתייך למשפחה המתקשה יותר לעבור תקופה זו. אנו יכולים לעשות זאת עבור עצמנו, או יחד עם ילדינו, כדרך לחיזוק החוסן שלהם.

המצב הזה כל כך מורכב שאנחנו בקושי מבינים אותו בעצמנו, איך אנחנו יכולים בכלל לענות על השאלות של הילדים, בלי לחשוף אותם לפרטים מלחיצים ואיומים?

ראשית, יש להקשיב היטב לשאלות הילדים. ילדים הם בעלי הבנה רגשית ומנטלית שונה לגבי המצב, וכדאי להקשיב לשאלותיהם ולענות עליהן בהתאם, לפי השלב ההתפתחותי בו נמצא הילד.

ההסבר שלנו צריך להיות מותאם לגיל הילד, אבל בכל הסבר חשוב לתת תיקוף לתחושות שונות שיכולות לעלות, כמו עצב, חרדה וחוסר אונים. הכירו בחוויה ובתחושה שזה באמת מצב מבלבל ולא נעים. גם תחושות שנראות לנו לא מותאמות, כשמחה למשל, הן לגיטימיות. לפני שנסביר, כדאי לשאול את הילד ממה החששות  ולחשוב יחד על דרכים להתמודד או להעסיק את עצמנו במשהו אחר. אפשר, כמו בתקופת הקורונה ,לשמור על קשר עם חברים ומשפחה גם עם כתיבת מכתבים/הודעות/ציורים/מיילים ושיחות וידיאו או לשחק משחקים וירטואליים עם חברים.

חשוב ליצור הזדמנויות לשוחח. נסו למצוא זמן שקט וללא הסחות (ניתן בנפרד עם כל ילד, וכך לאפשר התייחסות אישית וכן מידע תואם גיל), לשאול בסקרנות מה הם רואים ושומעים, מה הם חושבים שהם יודעים על המצב, מה הבינו, מה היו רוצים לדעת ומה זה גורם להם להרגיש. תוכלו לשתף אותם בתחושות שלכם ההורים, באופן מווסת אשר אינו יציף אותם יתר על המידה. כך תוכלו ליצור את תחושת ההזדהות, האמפתיה וההשתייכות. תוכלו לשתף את העובדה שכולנו שותפים לתחושות הפחד ואי-הוודאות. יחד עם זאת, חשוב גם לשתף מניסיונכם, כי היו תקופות מאיימות בעבר, אשר חלפו לבסוף. חשוב לתווך לילדים ונוער את ההבדל בין עובדות לשמועות, ספקולציות ו’פייק ניוז’, לסייע להם להבחין ביניהם ולהתמקד בעובדות ובהנחיות.

חשוב לזכור, גם אם אתם חושבים שהילדים עסוקים במשחק משלהם ולא רואים את החדשות- ברגע שאמצעי המדיה פועלים בבית, גם הילדים (בכל גיל) חשופים אליהם.
חשוב לצמצם את צריכת החדשות (גם עבורכם), לא בהכרח חייבים להתעדכן כל חמש דקות. יש משמעות גם לרווחה הנפשית שלנו, ולא בהכרח יעזור לנו לדעת את מה שגם ככה אין לנו מה לעשות לגביו. נסו לכוון את תשומת הלב גם לחדשות הטובות (למשל תמיכה הדדית). לילדים הגדולים אפשר להפוך זאת למשימה משפחתית בחיפוש אחר חדשות טובות או עשייה משמעותית עבור האחר. זכרו לעודד את הילדים לשתף אתכם אם נחשפו למשהו מלחיץ או מטריד.

במידה ואתם או ילדכם משתמשים באפליקציות שונות להתרעות ״צבע אדום״, חשוב מאוד לסמן רק את האיזור בו אתם גרים ולא לאפשר חשיפה לכל האזעקות בכל הארץ.

הילדים שלי שואלים מיליון שאלות, רוצים לשחק רק ליד הממ”ד, מקשיבים בדריכות לכל רעש. מה עושים?

הילדים שלכם מגיבים בדיוק כמו שצריך למצב הזה, הם רוצים ליצור עוגנים,  להרגיש בטוחים במצב שמאוד קשה לחוש בו בטוח. הדגישו לילדכם את הביטחון שבממ״ד, בהתאם לזמן שנדרש לכם להגיע אליו. מצאו מקומות או חפצים אחרים אשר יכולים לסייע להם לחוש בטוחים יותר. משחק אהוב, קרבה לדמות אהובה, מפגש עם חבר.

כדי ליצור אווירה רגועה ונעימה בבית, תוכלו לבצע את הדברים הבאים:

• נסו להיצמד לעוגנים קבועים, אשר מאפיינים את שגרת הבית. אפילו מנהג של ארוחת בוקר, משחק משותף או צפייה קצרה בטלוויזיה יכולים להחוות כרגעים של שגרה.
• הילדים שלכם צריכים אתכם כהורה ששומר עליהם בטוחים, מקשיב להם ועונה לשאלותיהם.
• חבקו אותם. החיבוק משחרר אנדורפינים אשר תורמים לבריאות הגוף והנפש. חבקו אותם חיבוק ממושך, מכל הלב. איך נדע מתי לשחרר את החיבוק? ניתן לילד לשחרר ראשון. כשירגיש שנטען מספיק, הוא ישחרר את החיבוק ואנחנו נשחרר איתו.
• אמרו להם כי הם נפלאים, ואהובים. החמיאו להם על הדברים הטובים שעשו במשך היום. העזרה שנתנו לכם או אליהם, האופן העצמאי בו התארגנו, היוזמה למעשה חיובי בה נקטו.

אפשרו לילדים שלכם לשאול מיליון שאלות וזכרו שגם תשובות של ״אני לא יודע/ת״ הן תשובות לגיטימיות. זוהי דרכם לחפש וודאות בתקופה שבה אין וודאות. מענה לשאלות יוכל לסייע להם, הן באמצעות הרגעה קונקרטית, והן באמצעות התחושה שאתם נמצאים איתם, והם אינם נמצאים לבד בתוך הכאוס הגדול והמפחיד עבורם.

הילדים שלי נכנסים ללחץ מכל אזעקה- רעידות, דיבור בלתי פוסק, בכי… איפה עובר הגבול בין התנהגות נורמלית למצוקה הדורשת סיוע?

ראשית, יש לזכור, כי הילדים מגיבים באופן נורמלי למצב לא נורמלי. התגובות הרגשיות שהילדים יכולים להראות משתנות מילד לילד, וממצב למצב. בימים אלה, נוכל לראות סימנים רבים יותר של עצבנות, בכי מרובה, צחוק לא מותאם, מלל רב או חזרתי ועוד. סימנים אלה יכולים לעלות גם מול גירויים פנימיים, וגם מול גירויים חיצוניים, כמו אזעקה או פגישה עם אדם זר. כאשר נדע כי תגובות אלה הינן נורמטיביות, סביר כי נוכל יותר להפעיל את משאבינו וכוחותינו בכדי לסייע להם.

באם אנו מרגישים כי איננו מצליחים לסייע להם, נכון יהיה לפנות לעזרתה של דמות משמעותית אחרת, אשר יכולה לעשות זאת. דמות זו יכולה להיות קרובת משפחה, שכנה, גננת או מורה. בעת הצורך, ניתן לפנות אל גורמי סיוע מקצועיים, כרופא הילדים או המשפחה, או לאשת או איש טיפול כפסיכולוג.ית.

בכתיבה השתתפו ד”ר מיכל טנצר, פסיכולוגית קלינית, ד”ר מיה יערי, פסיכולוגית, והדס רון גל, פסיכולוגית חינוכית, מובילה שותפה בפורום אמפטי”ה- הפורום הפסיכולוגי לטיפול וייעוץ להורים.