התמודדות עם אובדן והתמודדות עם אבל – מתן בשורה קשה לילדים וילדות

מתן בשורה קשה על פטירת בן או בת משפחה, ובעיקר לילד.ה, היא ארוע קשה גם עבור הצד המבשר.

על אף הרצון לגונן על ילדים וילדות, לחסוך מהם צער וכאב-  לא ניתן  להסתיר מהם את הידיעה שקרה אסון. הם ערים לסביבתם, והתחושות וההתרחשויות מסביב יגיעו אליהם לבסוף. שמירה על סוד עלולה לייצר אצל הילד.ה תמונה מעוותת של המציאות, חוויה של חוסר אונים, בדידות ואשמה ואף עלולה לעכב את תהליכי האבל ובעקבותיהם את הריפוי והשיקום. המטרה היא לתת לילד.ה ידיעה כנה, פשוטה וברורה על מה קורה, יחד עם קרבה של אדם משמעותי.

איך נתכונן לשיחה?

• אין זמן אידיאלי לספר לילד.ה את הבשורה, ועדיף לא לחכות.
• חשוב לייצר תנאים מתאימים לניהול השיחה- השתדלו לעשות זאת ככל הניתן במקום מוכר ובטוח, עם פרטיות.
• רצוי כי ההורה/ההורים, או בהיעדרם- דמות קרובה לילד.ה, יספרו לו או לה על מה שאירע, למרות הקושי הרגשי העצום בו הם נתונים. אם אתם כהורים או כדמות המטפלת הקרובה ביותר מרגישים שאינכם יכולים להיות לבד עם הילד.ה ברגע קשה זה, תוכלו לבקש מאדם נוסף להיות שם – סב, דודה, חברה טובה, איש מקצוע וכו’. גם אם בחרתם שאיש או אשת מקצוע ימסרו את ההודעה לילד.ה, הישארו נוכחים. הקרבה הפיסית והנפשית להורה חשובה  אף יותר מהמילים בהן תבחרו.
• כהכנה לשיחה, תוכלו לרשום לעצמכם או לנסות להגיד בקול רם את מה שתרצו להגיד לילד.ה, שלא תשכחו את מה שחשוב להגיד.

מה נגיד בשיחה?

רגע לפני מתן הבשורה תנו הקדמה/אזהרה : “ש לי משהו עצוב לספר לך”.

לאחר מכן, התייחסו למספר מושגים:

סופיות המוות

מוות הוא סוף החיים, ונפסקים בו כל תפקודי האדם החי (ראיה, שמיעה, רגשות, תחושות).  חשובות אמירות ברורות אודות הסופיות כגון: “המת הוא כבר לא איש, הוא לא סובל יותר”. הבנה זו חשובה על מנת שלא לפתח דאגות מתחושות או מרגשות של הנפטר.ת (“האם לאבא קר בקבר” , “אמא כועסת/נעלבת שאני לא חושב עליה או שאני שמח”), או תחושות פחד מ”אבא שמסתכל עלי מלמעלה ויודע”.

אי הפיכות המוות

חשוב להעביר בצורה ברורה לילד.ה  כי מוות אינו תהליך זמני או בר ריפוי ותיקון- המת לא ישוב. אמירה זו חשובה על מנת לא להשאיר מקום לפנטזיות או לחוסר ודאות. עם זאת, כל משפחה, בהתאם לאמונותיה ולמנהגים שלה, תבחר את הנרטיב ואת השפה המתאימים לה. יש לשים לב שילדים וילדות בגילאי הגן הם בעלי חשיבה מאוד קונקרטית ומתקשים בהבנה של מושגים מופשטים כגון “אבא בשמיים”.  ניתן להגיד שהמת נשאר אצלנו במחשבות.

סיבתיות המוות

ילדים וילדות עשויים לחוות תחושות אשמה או אחריות, כאילו מות הקרוב.ה קשור באיזה שהוא אופן להתנהגות או למחשבות שלהם. לכן חשוב להסביר במילים פשוטות אך ברורות את סיבתיות המוות, ברמה המתאימה לגיל הילד.ה (יש עכשיו מלחמה, ואבא כמו הרבה אנשים וחיילים הלך להגן עלינו, והוא נהרג).

המשכיות החיים

למרות הצער והכאב הקשים מנשוא, החיים ימשיכו, ומותר יהיה גם להנות לשמוח ולצחוק.

השאירו מקום להקשבה

שבו כך שתהיו בגובה העיניים של הילד.ה, תנו מקום והקשיבו לתחושות ולרגשות שלו או שלה. אין תגובה נכונה או לא. חלק מהילדים.ות עשויים לפרוץ בבכי, אחרים עשויים לחוש מבולבלים, נבוכים או כועסים. יתכן והילד או הילדה אפילו יחייכו, ידברו על משהו אחר או לא יראו כל סימני תגובה בזמן השיחה, וייקח להם מעט זמן להפנים את הנאמר, והתגובה תבוא רק בשלב מאוחר יותר במילים או בהתנהגות.

ילדים וילדות זקוקים לזמן על מנת לעכל את המידע. הבהירו לו או לה שהם יכולים לשאול שאלות, ודאגו להעלות בימים הבאים, ואף לאחר מכן , את הנושא, גם אם הם לא העלו אותו בעצמם.

נסו להיות רגועים, אך עם זאת- זה בסדר גמור להפגין רגשות ולהראות אותם לילד או לילדה שלכם, כך הם ילמדו שמותר להביע רגש, ואף לבכות.

הלוויה

הלוויה מסמלת את הפרידה מהמת, ומאפשרת מבחינה חברתית הבעת סולידריות ותמיכה.

ניתן לשקול צירוף ילדים.ות להלוויה, בהתאם לרמה ההתפתחותית ולמצבם הרגשי.

הנה מספר המלצות בנוגע לצירוף ילד.ה להלוויה:

1. שאלו את הילד או הילדה אם ברצונם להשתתף, וכבדו את בקשתם. שימו לב שבחירתם אינה מושפעת מתוך רצון לרצות.
2. תנו הסברים מפורטים על שלבי ההלוויה ומה צפוי לקרות באופן קונקרטי. שאלו שוב אם לאחר ההסברים הוא או היא מעוניינים להצטרף.
3. אפשרו לילד.ה בכל שלב לבקש לעזוב את הלוויה, יחד עם דמות קרובה.
4. כדי לטפל בתחושת חוסר האונים ולתת משמעות, כדאי לתת לילד.ה משהו אקטיבי לעשות- להניח אבן שתכינו יחד מראש, אפשר גם לצייר עליה, להקריא משהו שכתב.ה, להניח פרחים ועוד.
5. אין להשאיר את הילד או הילדה לבד בזמן הלוויה, ויש למנות מבוגר.ת קרוב.ה צמוד אליהם, בהתאם לבחירתם. לרוב ההורים לא יוכלו למלא תפקיד זה.
6. שימו לב להרבות במגע- חיבוק או נתינת ידיים לאורך כל שלבי הלוויה לצורך נחמה, תמיכה ומשענת.
7. היו רגישים לתגובות הילד.ה, והתאימו את תגובתכם- התרחקות או התקרבות ללוויה עצמה.
8. שוחחו עם הילד או הילדה לאחר הלוויה ובקשו מהם לספר מה ראו וחוו. אם היו התפרצויות רגשיות חריפות במהלך הלוויה, שוחחו גם על זה.

שבעה

תקופת השבעה מאפשרת התאבלות משותפת. שמרו על הילד.ה כחלק מהתא המשפחתי, ולכן כחלק מה”שבעה”. חשוב במידת הניתן שדמות מבוגר.ת הקרובה לילד.ה, רצוי ההורה, ימשיך להיות הדמות המטפלת העיקרית.

יחד עם זאת, כל ילד או ילדה חייבים לחוש שהוריהם אוהבים ומעריכים אותם, גם אם הם כרגע לא פנויים רגשית ופיזית בשל האבלות. לכן, הנה כמה המלצות הנוגעות לתקופת ה”שבעה” וההתאבלות:

1. אפשרו לילד.ה להיות בקרבת ההורים או בהיעדרם- בני המשפחה הקרובים.
2. דברו עם הילד.ה והקשיבו לו או לה, תוך הכלה של הרגשות המורכבים, ללא שיפוטיות. חשוב לברר עם הילד או הילדה מה הם מבינים, ולתת הסברים משלימים במידת הצורך.
3. הרבו במגע פיזי- חיבוקים, נשיקות ומגע, הנותנים תחושה של ביטחון.
4. גבולות מייצרים תחושה של סדר ובטחון- זה בסדר ואפילו טוב להמשיך להציב גבולות, בתחום הסביר.
5. תנו דוגמא אישית לביטוי רגשות ומחשבות. זה בסדר  להביע חששות ופחדים, אך מנגד לשדר גם כח אמונה ותקווה.
6. אפשרו גם הפסקות מהאבל, שבהן הילד או הילדה יוכלו להצטרך לפעילויות מסיחות או מרגיעות- משחק בחדר עם חברים וחברות, צפייה בטלוויזיה ואפילו ללכת לגן או לבית ספר.
7. תנו לילד או לילדה תפקידים קונקרטיים ומעשיים- כך הם ירגישו שגם הם משמעותיים ובעלי ערך. שימו לב שלא להטיל עליהם תפקידים כבדי משקל – “מעכשיו אתה הגבר בבית” “את עכשיו האחות הבכורה, תהיי ילדה טובה”.

גם לאחר תקופת האבל, אל תחששו או תימנעו מלדבר על המת כדי לא להעיר רגשות כאובים. להיפך, חשוב להמשיך ולדבר עם הילד או הילדה ולהזכיר את המת או המתה, ספרו עליהם גם סיפורים מצחיקים, וסיפורים אישיים הקושרים ומחברים בין הילד.ה לנפטר.ת. המשך השיח והעלאת הזכרונות יעזרו לקבע אצלם לאורך זמן את דמות המת.ה.