התמודדות הורית עם השפעה של סרטונים קשים מהאירועים בדרום על ילדים ונוער

האירועים הקיצוניים שדווחו בכל אמצעי התקשורת, יחד עם המשך השידור בערוצים וברשתות השונות במשך ימים ארוכים, יוצרים הצפה של תמונות וסרטונים קשים כמעט ללא סינון. כך, גם אנחנו כמבוגרים חשופים לתמונות ולסיפורים איומים, גם מבלי שחיפשנו אותם.
חלקנו מגיבים ברתיעה עזה לחומרים הללו, אך לעיתים מתעוררת בנו גם משיכה. לפעמים מתוך סקרנות, לעיתים מתוך רצון להכיר את האויב (כניסיון טבעי לחפש מעט שליטה על המצב או מתוך רצון לחזק את צדקת דרכנו מול הרוע). לעיתים הפרסום נעשה מהצורך להסביר לעולם והוא מופיע באתרים תמימים גם בלי שרצינו או חיפשנו. לעיתים חברים סיפרו או הראו מתוך רצון טבעי לשתף.

בכל מקרה כולנו נחשפנו והדור הצעיר, שמחובר וחי במרחבים הווירטואליים, נחשף עוד יותר. התמונות והסיפורים הקשים הללו טראומתיים מאד ועלולים להשפיע קשות על הנפש, כפי שהוכח במחקרים רבים (למשל לאחר הפיגוע במגדלי התאומים).
מה אנחנו יכולים לעשות כהורים?

קודם כל – מניעה

אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבכל מקרה ילדינו כבר נחשפו לתכנים קשים, גם אם נדמה לנו שלא. תפקידנו לעזור לילדים ולילדות לעבד רגשית את התכנים הללו. הניסיון והמחקר מוכיחים שגם ילדים וילדות שנחשפו לתכנים נוראיים- יחלימו מההשפעה הזאת ולא יישארו עם הפרעה פוסט-טראומתית, בתנאי שהוריהם אפשרו למנגנוני ההחלמה הטבעיים לפעול. תפקידנו כהורים הוא לעודד את ההחלמה הזאת.

לכן, צמצמו עד כמה שניתן את המשך החשיפה לסרטונים ואת שעות הצפייה בחדשות ובמסכים בכלל. במצב הנוכחי, גם צפייה בערוצי החדשות הרגילים עשויה להיות מציפה ומראות של פצועים ומתים עשויים להיות קשים לגיל הצעיר. על אחת כמה וכמה סרטונים קשים כמו התעללות ושבי. חשוב להדגיש כי עדיין לא מאוחר לצמצם את המשך החשיפה, אפשר להתחיל מעכשיו! גם עבורנו כמבוגרים וגם עבור ילדינו- אפשר לבחור מה רואים, מתי רואים, עם מי רואים, מה מעבירים ומעלים לסטורי ומה לא נעביר הלאה.

לאחר מכן, עלינו ליזום שיחה על הנושא עם כל ילד וילדה, בכל גיל, עדיף עם כל אחד מהם בנפרד. אסור לחכות שהילד או הילדה יעלו את זה מעצמם, כי חלק גדול מהילדים יישארו לבד בתוך עצמם עם התכנים הלא מעובדים. עלינו לפתוח בשיחה בלי לשאול “האם נחשפת”, אלא באמירה שכולנו נחשפנו לתמונות וסרטים קשים לצפייה. האמירה הזאת חשובה בין היתר כדי שהילדים והילדות ירגישו שאנחנו לא מאשימים אותם על כך שהוא ראו או הקשיבו.

כדאי לפתוח בשאלה שמזמינה לשיתוף כגון “מה התמונה/הסיפור שאת.ה זוכר.ת הכי חזק?” (כמובן זו רק דוגמה לצורך המחשה, לכל ילד.ה צריך לדבר עפ”י הגיל והרמה ההתפתחותית).

עיבוד, תיקוף, ציפייה לשיפור

השלב הראשון בעיבוד הוא נרמול, זאת אומרת לספר לילד.ה מה המהלך הטבעי והצפוי: “יכול מאד להיות שהתמונות/הסיפורים האלה יחזרו לראש שלך שוב ושוב, גם כשלא תרצה.י לחשוב עליהם. זה מה שקורה לכולנו עם הדברים הנוראיים האלה. זה מאד מפריע, ספר.י מה קורה אצלך?” ואז לעודד את הילד.ה לשתף במחשבות וברגשות שהזיכרונות החודרניים האלה מעוררים. כשהילד או הילדה מתארים את התגובה שלהם לזיכרונות החזרתיים, יש לנסות להגיע במשותף לשיום מפורש של הרגשות (פחד, כעס, גועל, אימה, ייאוש או כל תחושה אחרת שעולה אצל הילד.ה). עצם הזיהוי והציון המפורש של הרגש גורמים להקלה משמעותית, במיוחד כשזה בא יחד עם הנרמול (זאת אומרת אמירה שזו תגובה טבעית לדברים הקשים כל כך שהם נחשפו אליהם, שזה קורה לכולנו וכו’).

השלב השני הוא תיקוף: לתת תוקף לרגשות הללו, להביע אמפתיה כנה לסבל ולקושי בתפקוד שהם גורמים. “המצב הזה באמת נורא, שפתאום תמונה כזאת מופיעה בראש ואת.ה מרגיש.ה פחד/גועל/כעס כל כך חזק שזה הורס לך את המשחק…”.

השלב השלישי הוא להשרות ציפייה לשיפור (מבוססת על מה שאנחנו יודעים מהניסיון והמחקר): “עכשיו הזיכרונות האלה חוזרים לך לראש שוב ושוב, אבל תדע.י לך שעם הזמן זה יקרה פחות ופחות, ובסוף הם כבר כמעט לא יבואו וזה כבר לא יפריע לך יותר.” כדאי ללמד את הילדים והילדות להשתמש בדיבור פנימי: כשהתמונות מציפות, הם יכולים להגיד לעצמם שזה דבר שילך ויפחת עם הזמן. התמונות אולי לא יימחקו לגמרי מהראש אבל “אני אלמד לבחור מה אני יכול.ה לעשות כשהן מגיעות”.

ומה עוד?

• מרכיבים נוספים של השיחה תלויים בגיל הילד או הילדה, בנסיבות ובתכנים אליהם נחשפו. למשל עבור ילד שאביו מגויס בדרום, יתכן שיתאים להסביר שדברים כמו מה שהוא ראה/שמע הם קיצוניים ונדירים ביותר, אלה אינם הדברים הרגילים שקורים למי שנמצא עכשיו בדרום. בשיחות מסוימות יכול להתאים לומר ש”הצבא שלנו עכשיו נלחם כדי להרחיק מאתנו את האנשים הרעים שעושים דברים כאלה”.
• יש ילדים וילדות שיכולים להיעזר בהסחת דעת פשוטה, מומלץ שזה יהיה בהפעלה מעשית (להכין סלט עם אמא) או בפעילות גופנית (לצאת לריצה, לקפוץ בחבל, לרקוד עם מוזיקה).
• לעיתים ניתן לבנות תרגולת מורכבת כגון להכין מראש תמונה דמיונית שהילד או הילדה מסוגלים בקלות להעלות לתודעתם (למשל זיכרון חי של רגע שמח ומעצים שקרה בפועל בעבר) ואז, כשמופיעה המחשבה/התמונה החודרנית, לצעוק לה “עצור!”, ללחוץ על שלט דמיוני שבעזרתו מעבירים לערוץ אחר ולהעלות את התמונה החליפית שהוכנה מראש.
• זכרו שככל שילד או ילדה הם צעירים יותר, כך פרק הזמן שהם יכולים להתרכז בשיחה כזו הוא קצר יותר. לא נעשה את הכל בשיחה אחת. מדובר בתהליך, צריך לפעול בהדרגה, בסבלנות.
• חשוב לזכור שההסברה לילד.ה על מה קורה כאן אצלנו, שהיא חשובה כשלעצמה, והיא אינה מחייבת חשיפה שלנו ושל ילדינו ל”הוכחות” מצולמות קשות.

פעולתן של הורים סביב החשיפה לתכנים קשים היא רק חלק מהמכלול של ההמלצות (שמפורטות במקומות אחרים) לגבי האופן בו הקשר עם ההורים מקדם החלמה ממצב הדחק בו כולנו נמצאים, והאופן בו ניתן להפוך את הבית ל”מרחב מוגן רגשי” שמאפשר קשר חם, שיתוף רגשי, פעילות בריאה וחזרה הדרגתית לתפקוד.

אם למרות כל המאמצים, המצוקה הרגשית גוברת ואין מגמת שיפור הדרגתית, מומלץ לפנות לייעוץ לאיש מקצוע, ניתן לפנות למרכזים הייעודיים לנושא שברשימה בקישור הבא:

https://www.btl.gov.il/benefits/Victims_of_Hostilities/Pages/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96.aspx

התוכן נכתב ושותף באדיבות על ידי: ד”ר פורטו בן הראש, ד”ר יעל אנקרי-אררה, אסנת גורי-מוסל, ד”ר נוגה דוד- אומן, ד”ר יעל קפלן-גת וד”ר אסתי גלילי-ויסטוב,
צוות המומחים לילדים לאחר טראומה, המערך לפסיכיאטריה של הילד, המרכז הרפואי הדסה, ירושלים.